כי יפליא נדר. ביארנו לעיל כ״ב כ״א שמשמעו לפי הפשט שהוא פלא לעשות מצוה שאין רצון ה׳ בכך. וכך מפורש ברבה על פ׳ זו הה״ד טוב אשר לא תדור משתדור וגו׳ פירש מלשון כי יפליא נדר מבואר מקרא זה בקהלת. ודרשת חז״ל ידוע וע׳ במדבר ל׳ ג׳ מש״כ לפי הדרש:
והיה ערכך הזכר. שיהי׳ דבר ערכך הזכר והיה ערכך. תשלומי ערכך:
והיה ערכך. תשלומי ערכך. והנה בזה הערך וכן בערך ג׳ היינו מבן חודש עד בן חמש כתיב בנקבה ערכך בפ״ע. משא״כ בערך השני והרביעי. והטעם דתכלית הערכת הנפש כדי להצליח את הנערך בזכות זה. והנה מבן עשרים עד בן ששים זמן הולדת הבנים ונשתנה בזה הצלחת הזכר מנקיבה דהזכר הוא להוליד והנקיבה ללדת ולגדל בנים. וכן מבן חודש עד בן חמש הוא זמן צמיחת כח האדם והוא כמו זמן הפרח לפרי. ומש״ה הזהירו חז״ל בכתובות פ׳ אע״פ. דעד שית לא תקבל ללמוד והוא כדי שלא להכחיש כח הפריחה וא״כ אופן הצלחת הפריחה של הזכר משונה מהצלחת הנקיבה משא״כ מבן חמש ועד עשרים ומבן ששים ולמעלה ההצלחה רק בבריאות או במע״י ובזה נשתוו זכר ונקיבה:
והעמידו לפני הכהן. לפי הפשט קאי על המעריך שיעריכנו הכהן כמה בכחו ליתן. ורש״י פי׳ והעמידו לנערך לפני כהן ויעריכנו לפי השגת ידו של מעריך. ואינו מובן מה מועיל העמדת הנערך להערכה זו. אכן בגמ׳ ריש ערכין מפרשי והעמידו לנערך. שיהא ראוי להעמדה לאפוקי המעריך את המת והגוסס :
כל אשר יתן ממנו לה׳ וגו׳. פרש״י אפי׳ אבר א׳ וכו׳ והוא בת״כ ובמס׳ ערכין. והרמב״ם הל׳ ערכין פ״ה ה״ז כתב דעיקר זה המקרא משמעו דאפי׳ הקדיש לבה״ב אינו יוצא מידי מזבח לעולם ואסור לפדותו כשהוא תם. וזהו והיה קודש :
לא יחליפנו. במעות או בד״א. ולא ימיר. בהמה בבהמה:
בהמה טמאה. הוא בע״מ כפרש״י וכמבואר בת״כ וגמרא מנחות ר״פ י״ב דבבע״מ הכ״מ או אינו אלא בהמה טמאה ממש כשה״א ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך הרי בהמה טמאה אמור כו׳. ועדיין לא נתבאר מנלן דמיירי רק בפסול בע״מ ולא בכל פסולי מזבח כמו רובע ונרבע ועוד ונראה דלשון אשר לא יקריבו וגו׳ משמע שהוא בלאו דלא יקריבו. [כמו דמפרש בשבת דס״ט אשר לא תעשינה עד שישגוג בלאו]. ואין אזהרה בלאו אלא בע״מ. ואפי׳ אתנן זונה ומחיר כלב דכתיב לא תביא. מכ״מ בלשון לא יקריבו לא כתיב אלא בבע״מ. הן אמת אי היינו יכולין לפרש טמאה ממש. לא היינו משגיחים ע״ז הדיוק ולא היינו מוציאים המקרא מפשטא. אבל השתא שבע״כ אנו מוציאים מן הפשט אנו מדייקים כמש״כ. והא ודאי א״א לפרש טמאה ממש היינו טומאת מגע. דזה אינו אלא לאחר שחיטה. וא״כ אינו בהעמדה ובקרא כתיב והעמיד. [וממילא אפי׳ שארי קדשי המזבח כמו מנחות ונסכים שנפסלו אין להם פדיון אפי׳ נטמאו. אע״ג דלא שייך בהם מצות העמדה כלל. מכ״מ אחר דלא כתיב פדיון אלא בבהמה. ובבהמה אין פדיון אחר שחיטה. משום דבעינן העמדה א״כ לא מצינו פדיון אחר שנתקדש בכלי שרת. ממילא בכל קדושת מזבח אין פדיון אחר שנתקדש בכל״ש. ובדברים אלו יתיישב הסוגיא דמנחות שם עם לשון הרמב״ם ה׳ איסורי המזבח דוק ותשכח]:
בין טוב ובין רע. יעריך אותה דוקא כפי שויה. ולא יוסיף על השווי לטובת ההקדש. וכדאי׳ בב״מ דנ״ג דמע״ש שוה פרוטה לא מיתפיס על שני פרוטות וה״נ בהקדש. אם בזדון שם הכהן יותר מכדי שויה לא מיתפיס הפדיון כלל. והוא בכלל כל שאינו בזה אח״ז אפי׳ בב״א אינו. וא״כ אינו מחולל כלל:
כערכך הכהן כן יהיה. מכ״מ אם טעה הכהן ולא העריך באמת כפי שוי׳ כאשר העריך כן יהי׳:
ואם גאל יגאלנה. לא פי׳ הכתוב אם המקדיש יגאלנה משום דלשון גאולה משמעו מי שהי׳ תחלה שלו. אלא שנתפסה ליד הקדש ועתה גואל אותה. משא״כ אחר שמחלל ההקדש נקרא קונה להלן כ׳ וכ״ז וע׳ להלן ט״ו:
קדש לה׳. צריך לומר בשעת הקדשו קודש לה׳. וכדמוכח בנדרים ד״י לענין קרבן לה׳. ומש״ה תקנו כינוים בקדשי בה״ב כדי שלא יאמרו לה׳ קודש. הרי דמחויב לומר זה הלשון:
כן יקום. בבית ובשדה כתיב לשון יקום. משא״כ בבהמה טמאה כתיב כן יהיה משום דמשמעות קימה משמע במעלה כמו ויקם שדה עפרון ופירשו בב״ר שנתעלתה וה״נ קמה אותו בית או שדה במעלה זו שהיה עליה שם קודש. משא״כ בהמה בע״מ דבזויה מילתא להקרא בשם קודש כדאי׳ במס׳ תמורה ד״ז מש״ה ראוי להסתיר שם קודש ולא תקום במעלה זו אפילו קודם שנגאלה. וע׳ להלן י״ט:
המקדיש יגאל. תיבת המקדיש מיותר שהרי לשון גאולה אינו אלא במי שהיה שלו מתחלה. ומש״ה אי׳ בב״מ דנ״ד א״ר המקדיש ולא המתפיס. ומזה למדנו דהקדש שני אינו מוסיף חומש. וכ״ה בבהמה טמאה למדין מבית כמש״כ הרמב״ם בהל׳ ערכין פ״ז ה״ה. אבל עדיין ק׳ אמאי אינו כתוב הכי בבהמה הקודם. ותו למאי חזר וכתב הכי גם בשדה במקרא י״ט המקדיש אותו. הרי נלמוד מבית. אלא נראה דמזה למד רבא עוד בכ״מ דהקדש מפקיע מידי שיעבוד. וא״כ משכחת שם גאולה במי שהיה משועבד לו והקדישה בעלים ופקע שעבודו של זה וס״ד שאם המלוה פודה מן הקדש בשוה דינר ה״ז חייב חומש. מש״ה כתיב המקדיש דיקא. אבל בבהמה לא חל עליה שעבוד כפרש״י ב״מ דט״ז משום דמתחלה לא סמך על דבר שיכול להבריח. אע״ג דמכ״מ משכחת שעבוד גם בבהמה כגון שעשה שורו וחמורו אפותיקי וכפרש״י בב״ק ד״צ לשיטתו דרבא מיירי דיקא בקדשי מזבח. מכ״מ זה אינו מצוי כמו בבית ושדה :
והיה לו. מיותר וכמו בבהמה טמאה במקרא י״ג. והוא דבהמה טמאה שהקדישה עומדת ברפתו כמו שהיה אלא שאינו משתמש בה משא״כ בית מיד שהקדישה מחויב לצאת ממנה באותו רגע עד שיגאל ושוב היה לו:
זרע חומר שערים וגו׳. והנה יש להסביר טעמא דהאי דינא אע״ג שמכ״מ חק הוא שהרי אין נ״מ בין פרדסות סבסטי בין חולת המחוז כדתנן בפ״ג דערכין מכ״מ ה״ז ככל חוקי התורה שעיקרן בטעם והפרטים חקה כמש״כ הרמב״ן כ״פ. וע׳ תוס׳ פסחים ד״ל ע״ב בד״ה התורה. ונראה משום דגזרה התורה שאם לא יגאל המקדיש ומכרה לאחר יוצאת לכהנים ביובל. וא״כ אין כדאי להקונה להשביחה שהרי לא יטול מן הכהנים את השבח. כמו המוכר שדה אחוזה שמקבל השבח מן הבעלים כמש״כ לעיל כ״ה כ״ח. וא״כ אין כדאי לאדם לפדות מן הקדש אלא באופן שלא יעבדה מש״ה איננה שוה אלא בזרע שעורים שא״צ עיבוד רב. וממילא אפילו כשהבעלים גואלין א״צ ליתן יותר רק החומש. שהרי אין לה שווי ביותר לשום אדם מש״ה בשדה מקנה קי״ל כחכמים דפודין בשוויה משום שאם ישביח הפודה שמין לבעלים:
אם משנת היובל. פרש״י אם משעברה שנת היובל והוא כשמואל בערכין דכ״ד ולא כרב דאמר המקדיש ביובל קדשה. וכן פסק הרמב״ם כשמואל. ואע״ג דלפי הנראה בסוגיא שם תליא במחלוקת דר״י ור״ש ביוצא ביובל לכהנים אם נותנים דמים. ושמואל כר״ש ס״ל והרמב״ם פסק כר״י א״כ יש לפסוק כרב. וגם מצד הסברא יש לפסוק כרב דהקדש מיקרי איסורא ולא ממונא. מכ״מ עיקר הפסק תלוי במחלוקת ר״י וחכמים בחשבון היובל אם שנת חמשים עולה לכאן ולכאן או היובל הוא חמשים שנה שלימות. שהרי דבר זה ידוע דנחשב סלע ופונדיון לשנה. והוא סת״מ ומקובל. ולמ״ד שנת חמשים עולה לכאן ולכאן ע״כ צ״ל דהמקדיש ביובל קדוש. מש״ה החשבון שפיר מ״ט שנים. דאי אינו קדוש א״כ החשבון אינו אלא מ״ח שנה ומגיע סלע ושני פונדיונין לשנה. ולהיפך לחכמים דס״ל דחמשים שנה שלימות ביובל ע״כ המקדיש ביובל אינו קדוש דאי נימא דקדוש אינו מגיע אלא סלע לשנה. והרמב״ם פסק כחכמים לענין חשבון היובל מש״ה פסק כאן כשמואל:
על פי השנים הנותרות. לא כתיב כאן שני תבואות דאפילו שביעית נחשב לסלע ופונדיון לשנה. שהרי מכ״מ גדל מאומה גם בלי עבודה:
ונגרע מערכך. אין הלשון מדויק. ונתן בערכך מיבעי. שהרי מיירי בחשבון שנים הנותרות. ונראה שהוא כמו או ונגרע מערכך. פי׳ אם יצא רוב היובל עד שמיעוט השנים מיקרי הנותרות אז יחשב עפ״י שנים הנותרות או להיפך שלא יצא מיובל כ״א איזה שנים אזי ונגרע מזה הסך של חמשים שקל. ולא נימא דרק בלא נשאר כ״א מעט שנים ביובל נחשב לפי השנים משא״כ בחסר איזה שנה או שנתים:
וקם לו. לשון הקמה הוא במעלה. והוא דאותו שדה שנקראת לשעה הקדש אע״ג שנגאלה שם הקודש עליה לענין שאם גדל בה תבואה ראוי לעשות החטים למכרם בשביל קדושת הגוף למנחות והרי היא בהקמתה אלא שהיא שלו והיינו וקם לו. משא״כ בית:
ואם מכר וגו׳. הגזבר. הכי תניא בת״כ והובא בגמ׳. מכ״מ אין מקרא יוצא מ״פ ג״כ דהבעלים יש לו זכות באותו שדה ליגאל בזה הסך קודם לכל אדם. וא״כ יכול למכור זכותו במה יש לו דביני ביני לאחר. וה״ז דומה להא דאי׳ בבכורות די״א בפטר חמור לר״י דס״ל דאסור בהנאה לפני פדיון מכ״מ יכול לקדש בו אשה בהך דביני וביני. מה דשוה החמור יותר משה ה״נ אם השדה שוה יותר מסלע ופונדיון לשנה ה״ז זכותו דבעלים ומוכר לאחר. וזה נקרא מכירה כמו שמצינו ברות דמה שגאל בועז גאולת טוב מיקרי קנין כמו שקנה מטוב מה שראוי לו תחלה:
לא יגאל עוד. לפי הפשט פירושו שאם המקדיש גאלה מיד הקונה לא מיקרי גאולה שתהי׳ נשאר בידו ביובל. וכ״כ התוספות ערכין דכ״ו א׳ ד״ה אילימא. דהכי עיקר משמעות הכתוב. אלא שהרמב״ם פסק דבאמת אם גאלה בעלים אינה יוצאה ביובל לכהנים. וכך היה הנוס׳ במשנה דכ״ה גאלה אחר או אחד מהקרובים וגאלה מידו אינה יוצאה לכהנים ביובל. ובאמת מבואר הכי בגמ׳ דף כ״ו א׳ אילימא ביובל ראשון אמאי אינה נגאלת שדה אחוזה נמי הויא. וברור דמיירי בבעלים שקנו מן הקונה מהקדש [והתוס׳ נדחקו ביותר עפ״י הנוסחא שהיה לפניהם במשנה]. וטעמו ש״ד יבואר במקרא הסמוך. וא״כ אינו מובן לשון לא יגאל עוד לפי הפשט כ״א עפ״י פי׳ הסוגי׳ דשם. אבל מכ״מ נראה שאינו יוצא מ״פ דמיירי בקונה מן ההקדש ובעלים כמשמעו. אבל לא לענין שאם גאלה ברצון הקונה תהא יוצאת לכהנים ביובל. אלא לענין שאין בידו לגאלה בע״כ של הקונה ואין זה כדין המוכר שדה אחוזה שגואל בע״כ אבל אם הקדישה ונמכרה מן הגזבר לאחר אין גואל בע״כ של הקונה:
בצאתו ביובל. האי בצאתו מיותר. ומה מקרא חסר. והיה השדה ביובל. אלא בא ללמדנו דדוקא אם השדה ביד הקונה אותה מן הקודש ואין שדה אחוזה נקנית אלא עד יובל מש״ה והיה השדה בצאתו וגו׳ משא״כ אם גאלה בעלים מן הקונה אינה יוצאת כלל :
אשר לא משדה אחוזתו. אשר לא שדה מיבעי. ובאמת כל עיקר דברים אלו מיותר ונדרש בת״כ ובגמרא. ולפי הפשט בא לאפוקי שדה מקנה שהיא שדה אחוזתו. כגון ראובן מכר שדה אחוזה לשמעון וא״א לגאול בע״כ אלא בשלימות ולא לחצאין. אבל אם לא השיגה ידו אלא למקצת ומש״ה אפשר שלא רצה הקונה להשיב השדה בתורת גאולה שיהא כחשבון דמי המכירה אלא באיזה סך שרצה הוא נמצא היא שדה מקנה אבל מכ״מ היא באמת משדה אחוזתו. פי׳ מקצת שדה אחוזה שמכר. מש״ה מפרש המקרא דאע״ג שהוא שדה מקנה מכ״מ אין לה דין שדה מקנה לענין זה:
ביום ההוא. אין הפי׳ ביום שהקדיש אלא ביום שהוא פודה יתן במזומן ולא יזקוף בהלואה. וכדאיתא בב״מ דנ״ז ב׳ אילימא דאוזפי׳ כו׳. והיינו דמסיים הכתוב טעמו של דבר דבעינן דוקא ביום ההוא משום שהוא קודש לה׳ שהרי חל על הפדיון שם קודש. וא״א לחול אלא על בעין ולא על מלוה:
עשרים גרה. גרה הוא משקל קטן ויש מחלוקת בזה אם היה מטבע בזה המשקל או לא:
לא יקדיש איש אותו. לפי הקבלה קאי בקדושת מזבח. אבל אתה מקדישו הקדש עלוי לבה״ב וכדתנן פ׳ המקדיש ומפרש במשנה כיצד פודים אותו אומדין אותו כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתן לבן בתו או לב״א. אכן לפי הפשט מיירי גם בבה״ב כמו בכל הפ׳ ואינו סותר הקבלה גם כן שהמקדיש לבה״ב מכוין שיתן שויו של הבכור ובזכות זה יצליח בגידול בהמתו בולדות אחרות וכמו שיבואר בסמוך. והנה זה הבכור לא שוה כלום כ״א כ״ש היינו כדי טובת הנאה שבו ואם יתן כדי שוויו בשלימות אינו מועיל כמש״כ לעיל י״ב. וכ״ש היינו דמי עלוי אינו כבוד להקדש וגם המקדיש אינו מכוין לזה מש״ה לא יקדיש איש אותו. אכל מכ״מ אם הקדישו הדין כפי הקבלה:
ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך. מיירי במקדיש בכור טמאה שאינו פ״ח ומשום שכך היה המנהג להקדיש הראשון לגבוה כדי להצליח הגידולין מכאן ולהבא. וממילא למדנו במקדיש בהמה טמאה שאינה בכור. ויש להבין לשון ופדה שלא כמו בכל הפ׳ דכתיב וגאל ובאותו מקרא ג״כ כתיב ואם לא יגאל. ונראה דמשמעות ופדה הוא בשוויו וגאולה משמע בכ״ש. ומזה למד שמואל דהקדש שוה מנה שחלל על ש״פ מחולל. ולכתחלה דוקא בשוויו. דכך משמעות הכתוב ופדה בשוויו:
ואם לא יגאל. אפילו בשוה פרוטה:
ונמכר. לאחרים. ולמדנו דעיקר דין דשמואל קאי בבעלים וכמש״כ התוס׳ מנחות דע״ב ב׳ ד״ה ומתירין כו׳ א״נ דוקא בעלים הוא דיכול לפדות שוה מנה על ש״פ דאין סברא שיוכל כל א׳ לפדות הקדש חבירו שוה מנה על ש״פ ויקחנו לעצמו. וע״ע בחי׳ הר״ן ב״מ דנ״ז ב׳ :
כל חרם וגו׳. הדרשות ידוע. והרמב״ן העלה דבר נפלא שהמלך או סנה״ג אם החרימו את האדם יומת. וזה פלא. וכבר הארכנו בזה בהע״ש סימן קמ״ב אות ט׳. ונראה עפ״י הפשט כמש״כ בפ׳ משפטים עה״פ וכי יזיד איש וגו׳ שהמלך יכול להרוג את הרוצח בלי התראה וע״ז כתיב מעם מזבחי תקחנו למות. ואינו דומה למורד במלך שהמזבח קולטו. וכאן הוסיף המקרא שאם נחרם מן המלך שיהרגנו כל מוצאו בשביל רציחה שיכול המלך לגזור אזי לא יפדה מות יומת. וכבר יש להבין זה הדין מהא דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות. מכש״כ שא״א לפדותו בכסף. מש״ה מפרש בגמרא בא״א. אבל פשט הכתוב כמש״כ:
מזרע הארץ. לשיטת הגאונים והרמב״ם ז״ל כל בר זריעה הגרעין עצמו לאפוקי מיני ירקות שזורעים זרעוני גנה:
ומפרי העץ. היינו כל פרי אילן. אבל רש״י ותוס׳ מפרשים מזרע הארץ אותם שהם חייבים היינו תבואה. מפרי העץ אותם שחייבים בתו״מ היינו תירוש ויצהר:
ממעשרו. ולא כתיב מעשרו כבר דרשו ע״ז בת״כ. ולפי הפשט משום דכתיב בפ׳ ראה בפדיון מע״ש כי ירחק ממך המקום. או כי יברכך ה׳ אלהיך. או כי לא תוכל שאתו היינו שיהי׳ טמא אזי ונתת בכסף. הא דאם הוא מעט ואינו דרך רחוקה והוא טהור מצוה להכניסו לירושלים מש״ה כתיב ממעשרו:
וכל מעשר. תיבת מעשר מיותר ומה מקרא חסר וכל בקר וצאן כל וגו׳ העשירי וגו׳ וכבר דרשו חז״ל. ולפי הפשט אי כתיב הני ה״א שאין מצוה להעבירו תחת השבט כדי להפריש מעשר. אלא אי יעבור תחת השבט מש״ה כתיב וכל מעשר וגו׳ יהיה קודש היינו המעשר מצאנו ובקרו ה״ז קודש ומפרש הכתוב היאך המעשר קדוש לא שיטול מאליו אלא כל אשר יעבור וגו׳. אבל מכ״מ הרי מצוה ליתן מעשר:
לא יבקר. בשעה שהעשירי יוצא:
ולא ימירנו. אחר שיצא ונתקדש:
לא יגאל. לפי הפשט קאי על התמורה. דסד״א דכיון שאינו קרוב למזבח כדין שארי תמורה אפשר לגאלו אפילו שהוא תמים קמ״ל לא יגאל. אבל תמורת כל הקרבנות אי הוא תמים פשיטא שאינו נגאל ואי הוא בע״מ באמת פודין אותו. משא״כ תמורת מעשר. והדרש קאי על קדושת מעשר בהמה עצמה:
אלה המצות וגו׳. עי׳ מש״כ לעיל כ״ו מ״ו ובסוף ספר במדבר בס״ד:
